נכתב על ידי גילה ציון:

רק לפני שעה

כשהתחלתי

לקרוא בשורות (האתר)

ולהתבונן בתמונות,

כחולים היו השמיים.

שקועה

ומבלי שאשים לב,

לפתע

הם קדרו

ועכשיו יורד מבול.

אמצע מאי.

רעמים רועמים

ריח חזק של לחות באוויר



וכל הכחול מהשמים נשטף במבול הזה , על חלונות
חדרי.



ועכשיו, יצאה לה השמש

אבל השמיים עדיין אפורים וכבדים

והרעמים מתגלגלים מהגבעות



הטבע מבטא טוב ממני

את שאוכל לאמר במילותי



וכמו בטבע

כי הייתה של הטבע

זיכרונה של נעמי

יביא אל ליבי את השמש והעננים

כחול השמים והרעמים

צמרמורת ושמחה

חמימות וצינה


מושב יציץ, 12-5-07


 

נכתב על ידי רנן אדר

חנוכה מתקרב. ימי כסליו. השנה הגשמים ממעטים
להגיע, אבל הטמפרטורות מתקררות לאיטן.

עם מזג האוויר והמשבים האפורים, מצב הרוח גם
הוא מתקדר ומצטנן. עוטף
מסביב כמו מנגינת כינור יהודית עצובה ממללת
בכי עתיק יומין.

לאורך כל השנה בפינה רגישה וכואבת, אנחנו
תמיד אתכם, כל הזמן אתכם. ללא
מילים, ללא אומר, מול האסון הבלתי נתפס
והאכזרי שהותיר אתכם שלושה.
וכשחנוכה מתקרב, התחושות מתגברות ומתעצמות.

לב נפתח דרומה אל מישורי המרחבים, אל המדבר, אל
הנגב, אל צוקי נחל צין
המרהיבים, העזים, המתנשאים גאים אל מול קנכם
המיוחד שטיפחתם כנווה במדבר.
ובאה רוח קדים וטרפה את הקלפים.

אנחנו זוכרים את נעמי. ילדה מקסימה של טבע
וחולות וטיול ושמחה. ואחר כך
חיילת שעברה את טלטולי הצבא שלא היו קלים, אבל
הובילו בסוף לתקופה של
סיפוק ונתינה רבה. מיצוי יכולות ההדרכה
המופלאים שקבלה כנראה בירושה
מאבא.

ואז יצאה נעמי למרחבי טיוליה, מאושרת זוהרת
וכה יפה, לוגמת מיפי העולם
הגדול, שמחה,  ופגע בה הברק והיא לא שבה.

נותר שבר עמוק באבן החול האדומה על קבר
במרחבים סחופי רוח. שבר הזועק את
זעקתו של קשר נפש עמוק, של אהבה של משפחה
וחברים, מול חדלון ואין אונים.
קשר של אבא אמא ואחות צעירה, שממשיכה לאורך
הימים הארוכים ללא אחותה
הבוגרת.

ואני רואה בדמיוני את נעמי, מלווה אותנו
ממרומי מסעותיה בשמים. מסתכלת
למטה ומחייכת את חיוכה המקסים, וכמו נוזפת. הי-
אבא, אמא, מירב קטנה שלי,
מה קורה? הי – אני מבקשת, באמת, בשבילי...  נצלו
כל רגע, מלאו את הימים,
מלאו את חלל הרגשות,  מלאו את החיים. תעשו כף,
והרבה כיף. תצאו, תטיילו,
כולכם יחד וכל אחד לחוד. תשמחו, תחייכו,
תתגברו, תנצחו את הרוח הרעה.
בשבילי, בשביל כל מה שאהבתי. בשם כל אהבתי
אליכם.

כסליו תשס"ח

דברי עמוס, ביום השנה

נעמי,

על פי הכתובת שעל המצבה, חלפה שנה מאז הבאנו אותך לחקה הזאת

אך אנו עדיין חיים בתחושה שהיה זה לא מזמן.

השנה הזאת חלפה בלי ששמנו לב,

בעודנו לומדים לחיות עם חסרונך

למרות הפעמים הרבות שסיפרנו לחברים ומכרים, קרובים ורחוקים, על אבדנך

למרות הפעמים הרבות שבאנו לבקרך כאן,

עדיין מקננת בנו התחושה

שאת בעצם עוד מטיילת לך אי שם

אלא שגעגועינו אליך, בשנה האחרונה,

קשים משהיו בכל מסעותיך הקודמים

עקב הידיעה שבכל זאת,המסע הנוכחי הוא לתמיד

החיוך שלך מהתמונות שנותרו

האהבה שלך לטיולים בטבע, בארץ ובעולם

האהבה שלך למשפחתך ולמרב, אחותך

מלווים אותנו בכל עת

הזכרונות, התצלומים והסיפורים שנצורים עמנו,

 ואלה שחברייך וחברותייך וחברותייך מביאים לנו,

הם המדגישים את הנכס שהשארת כאן בקרבנו ובקרב כל מי שהכרת

ועליהם אנו מברכים, ומהם אנו מתחזקים

דברי נגה, בת דודתה של נעמי, ביום השנה

כמעט שנה

ואני עוד מחכה לשובך

כמעט שנה שהנפש מסרבת לקבל את השמועה

כמעט שנה שאני מחכה שנאכל כולנו ארוחת יום שישי אצל סבתא

וכמו תמיד קצת נצטופף סביב השולחן כי יש מקום בדיוק ל - 6 אבל אנחנו 7

ואז תבואי לבקר אותי בעיר הגדולה

ותספרי על כל שהיה ועל האהבה החדשה

וכשנחליט לצאת מהבית לגיחה קצרה ברחובות העיר, אתבונן בך מהצד, מתארגנת-מתלבטת איזה ג'ינס עם איזו חגורה

עומדת מול המראה ומסדרת כל תלתל במקומו

מתאפרת בעדינות, שיראה טבעי - אבל קצת יותר

כמעט שנה שאינני מסוגלת לשמוע את השם של המדינה ההיא

כאילו שתי הברותיה הן שחרצו את גורלך

ומיליארד אזרחיה הם האשמים במותך

כמעט שנה שאת איתי כל לילה לפני השינה

ואני אומרת את כל מה שלא נאמר בזמן

נלחמת בך כשאת מתרחקת

ונאחזת כשאת קרובה

כמעט שנה שאני לא מצליחה להסתכל לסבתא בעיניים

כי את אינך

ואני עוד כאן

ואולי אם רק אחכה עוד שנה

בסוף תתרצי ותשובי?

דברי ניצן, חברתה של נעמי, ביום השנה

לא ידעתי מהי הכחשה באמת, עד שהגיעה השמועה על מותך לאוזניי.

כמה נאיביות יכול להצמיח הלב, ברגע שעולמך מאיים לקרוס עליך.

"זה טעות בזיהוי, הם טעו בבן אדם, זאת נעמי אחרת כלשהי, לא נעמי שלי. זאת בדיחה חולנית ומישהו צריך להפסיק אותה כבר".

לא ידעתי מהו הלם באמת, עד שהחלו להתמוטט חומות ההכחשה שבניתי סביבי.

אבל אני בן אדם רציונאלי וכבר חשבתי על דברים כאלה בעבר.

המוות הוא חלק אינטגראלי מהחיים.

וכולנו נמות בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר.

אז בעצם לא קרה שום דבר נורא.

אין פה כשל לוגי את הוגרלת קודם.

וכך תפסה את מקומך גברת אחרת שקוראים לה הדחקה.

את עדיין מטיילת בהודו, בפרוותי או לאדאק או השד יודע איפה ואני עוד רגע מצטרפת אליך, ממש כפי שסיכמנו.

וככה ניסיתי לקבור אותך, אבל את הנצת מבעד לעפר. אני רמסתי אותך חזרה למטה אבל את לא הרפית. גם בארץ זרה הופעת בפניו של כל מלוכסן שנקרה לדרכי, בכל קרן רחוב, חולפת כבדרך אגב במחשבותי. "נעמי הייתה אומרת ככה, נעמי היתה משתגעת מהמגפיים האלה, איך זה בטח היה מצחיק אותה עכשיו, נעמי היתה מתעלפת מהבחור הזה הוא בול הטעם שלה".

אבל נלחמתי לשווא,

כי את שזורה בי כחוט השני, וכל נים שלך, נימוש, צורב כמו חומצה שזורמת בעורקי ומעכלת אותי. וכל חוט כזה הוא פגיון שמבתר אותי מבפנים.

הרגש לא תלוי בהגיון הוא עומד וקיים בזכות עצמו.

חברים אומרים שהזדקנתי ולי זה די ברור,

כי איתך נשטפו רוח השטות, החשק להרפתקה והאמונה שאני יכולה לכל.

ובמקומם חלחלו לנשמתי פחד וכאב ושיתוק.

החיוך שלי מאולץ והצחוק מאומץ. כי בפנים יש לב מנותץ.

ואיזשהו אור בעיניים כבה,

ולכל הצבעים יש גוון אפור, והשקט צורם,

וגם הירח קופח על ראשי וחשרת עבים רובצת על כתפי.

ואין לי עץ בודד ולא פרח שדוף, ואפילו לא אבן בנשמתי הצחיחה.

והתם לא ישוב עוד.

תאמרו לי אתם,

איזה מן בית זה פה, אם אני לא מוצאת אותך מנמנמת במיטה שלי,

אם את לא באה לשבת איתי בעיגול בערב, ואמרת לי שהגבר שלי לא מספיק טוב בשבילי.

אם את לא מביאה לי איזה דוגמית מהמתכון האחרון שרקחת או משויצה לי במציאה האחרונה שאספת בנדודייך.

מי יסע איתי בשלוש לפנות בוקר למסיבה ויחפור איתי עד 12 בצהריים. ומה הטעם  לנסוע בכלל למסיבה, אפ את לא איתי על הרחבה,

אין טעם.     ומי בכלל רוצה לרקוד עכשיו?!

מה הטעם ללכת לפאב אם את לא שם להרים איתי כוסית. זה אפילו קצת אבסורד, לא?

"לחיים".