גילי מיכאלי
אחרי חופשת קיץ ארוכה, הפינה חוזרת, ואכן העבודה רבה. זהו זמן טוב לשתילה מכיוון שכבר לא מאד חם, ויש לצמחים מספיק זמן להיקלט עד לקור של החורף. עד סוף נובמבר אפשר לשתול את כל סוגי הצמחים, כולל דשא. החודשיים הבאים הם זמן מצוין לשתול פקעות וזרעים: כלנית, נורית, איריס, סייפן, נרקיס, תורמוס ועוד. את הכלנית והנורית יש להשרות במים והתורמוס במים שהורתחו, כ 10 שעות לפני השתילה. כדאי להעביר את ההשקיה לתקופת מעבר ולתת תוספות מים בימים חמים. בימים אלה כדאי גם לגזום שיחים ורב-שנתיים שסיימו לפרוח. אם אתם מדשנים, זה הזמן לדישון אחרון עד לאביב. הדשן מעודד צמיחה חדשה, ואנו לא רוצים שזה יקרה באמצע החורף כי הצמיחה החדשה רגישה לקור, ועל –כן לא מדשנים בחורף.
פינת הצמח המדברי
אקליפטוס (Eucalyptus)
הסוג אקליפטוס -משפחת ההדסיים - מונה כ 600 מינים מאוסטרליה והאיים סביבה. לארץ הובא המין אקליפטוס המקור (השם בגלל צורת הפרי שדומה למקור) בשנות השמונים של המאה 19. מין זה הוא האקליפטוס הנפוץ שרואים ברחבי הארץ. מאז התאקלמו בארץ עשרות מינים של אקליפטוס, אך באזור שלנו יש מספר מצומצם יותר של מינים קטנים יותר. היתרונות של אקליפטוס – עץ ירוק עד, לחלקם פריחה יפה המושכת ציפורים וחרקים, חסכוני במים עם קצב צימוח סביר. החסרונות – סובל מכלורוזה (חוסר ברזל), ורגיש לעודף מים. המינים שמתאימים לאזורינו: אקליפטוס הצווארון ((torquata, כתום (torwood)), חלק (forrestiana) ובמיוחד טורלי (torelliana). אקליפטוס קרוס (kruseana) הוא שיח גדול עם עלים כסופים עגולים שעכשיו פורח בצבע קרם ומושך פרפרים וחרקים. גזעו החשוף מתקלף ונותן עוד עניין פיסולי בגינה. ענפיו יפים במיוחד בסידורי פרחים. אפשר לראות מספר שיחי א. קרוס גדולים בשבילים הותיקים של נוה-צין.
קקטוסים (Cactaceae)
הקקטוס הוא סקולנט (צמח בשרני האוגר מים בגבעולים או בעלים), לרוב קוצני עם פרחים גדולים ומרשימים. במשפ' הקקטוסים כ 3000 מינים - כולם מהעולם החדש (האזורים החמים של אמריקה. ואגב, גם הצבר "שלנו" מקורו ממקסיקו). במשפחה יש צמחים שונים ומשונים, קטנטנים, מטפסים וענקיים שמגיעים לגובה 10 מ' ויותר. שורשיהם מאד דקים ורדודים ומתפרשים על פני שטח רחב מאד, כך שבאירוע גשם הם מסוגלים לשתות הרבה מים ולאגרם. הרבה אנשים, כולל גננים, קוראים לכל צמח בשרני עם קוצים "קקטוס", ולא כך הדבר. רוב הצמחים הבשרניים במדרשה ובקיבוץ דווקא אינם קקטוסים, אלא אלוואים (Aloe), אגבות (Agave) יוקות (Yucca) וחלבלוביים (Euphorbia). היזהרו מקקטוסים קטנים וחמודים בעציץ קטן שקיבלתם במתנה – אלה עלולים לגדול למפלצות עם קוצים אימתניים בגינה. הקוצים, כך סבורים, לא התפתחו כהגנה מפני בע"ח, אלא ליצירת צל על פני הצמח וגם להפצת הצמח ע"י היצמדות פרק קוצני לבע"ח עם פרווה. מקובל לחשוב שקקטוסים מתאימים לנגב, אך משום מה, רוב הקקטוסים לא הסתגלו יפה למדבר שלנו – אולי בגלל הקרינה החזקה או הקרקע הלא מנוקזת. יחד עם זאת, רוב תמותת הקקטוסים בגינות נובעת מעודף מים הגורם לריקבון (כשקקטוס ונענע נמצאים על אותו קו השקייה, מישהו כאן יסבול...), אז תוודאו שלקקטוס שלכם יש ניקוז טוב.
מרווה Salvia
הסוג מרווה שייך למשפחת השפתניים ומונה כ 900 מינים בעולם. (הרבה מהתבלינים לתה – נענע, זעתר, זוטה, וכו' - שייכים למשפחה זאת). בארץ יש 22 מינים בטבע.חוץ מהמרווה הרפואית, ישנם עשרות מינים בנוי ורבים מתאימים לאזור שלנו. המרוות שיחים נמוכים, רב-שנתיים עם צבעי פריחה שונים, שנותנים כתמי צבע בגינה. המרוות ייהנו אצלנו מקצת צל, וכדאי לגזום אותם אחרי הפריחה. לעודד צימוח חדש יש לגזום חזק (עד כמה סנטימטר מעל הקרקע ) בחורף. מהנבחרים: מרווה צחורה ((Salvia leucantha: עלים מאורכים עם עמודי תפרחת סגולים-לבנים בקיץ ובסתיו–חסכוני במים, מרוות גרג ((Salvia gregii: עלים קטנים עם פריחה בגוונים שונים של אדום אביב-סתיו – חסכוני במים. מרוות "אינדיגו ספיירס" (Salvia “Indigo spires”): תפרחות ארוכות כחולות כהות כל השנה- דורש הרבה מים.
ארבעת המינים
והפעם 4 צמחים: ארבעת המינים – הדס, תמר, ערבה ואתרוג.
נלך מן הקל אל הקשה:
הדס מצוי- שיח עמיד, ירוק-עד שלא דורש הרבה מים, מתאים לגדר חיה ומיסוך. גדל לאט.
תמר מצוי – מסתדר, אך מתאים הרבה יותר לאזורי הערבה והבקעה, שם הטמפרטורות יותר חמות.
תמר צריך המון מים שיגדל בקצב סביר (ראו שדרת תמרים בכניסה לישוב. אגב שדירה זו מורכבת לרוב
מתמר קנרי – גזע עבה וישר עם כפות קשתיות, לעומת התמר המצוי שגזעו לרוב נטוי ויותר דק.
התמר המצוי יותר גבוה ונמצא קרוב יותר לשער). התמר הוא צמח דו-ביתי (גם ערבה, חרוב ופיסטוק),
כלומר, האיברים הזכריים נמצאים על צמח אחד והנקביים על צמח אחר ואם רוצים תמרים למאכל, דרושה נקבה!
אתרוג – קשה לו מאד כמו רוב ההדרים. סובל מקור, רוח, מליחות, גיר וחוסר ברזל בקרקע.
צריך הרבה מים ודישון.
ערבה – לא מתאימה. רגישה לגיר ומליחות. בטבע גדלה בצפון ליד מעניות ונחלים ואין צורך להוסיף.
חצב
החצב מבשר את בוא הסתיו. הוא פורח כאשר הימים מתקצרים, וכבר בסוף אוגוסט אפשר לראות את שרביטי הפריחה המרהיבים בוקעים מהקרקע היבשה ופורחים. בעונה זו החצב הוא כמעט הפרח היחיד, ועל כן הוא זוכה לביקור חרקים מאביקים רבים - בנוסף על שירותי הרוח המעבירה את האבקה מפרח לפרח.מעטים הם הצמחים המסוגלים לפרוח בשלהי הקיץ ותחילת הסתיו, לפני בוא הגשמים. בעונה זו הקרקע יבשה במיוחד והפרחים מאבדים מים נוספים בשמש המחממת. החצב מצליח במשימה זו בעזרת הבצל הענק, האוגר חומרי מזון שנוצרו בשנה הקודמת; אך לא פחות חשוב - הבצל אוגר מים!
החצב אינו אוגר רק בבצל, אלא גם בשורשיו העבים. משום כך, על אף שהבצל נמצא סמוך לפני הקרקע, קשה לעוקרו. שורשי האגירה העבים מקבעים אותו למקומו מלמטה. חשוב לציין שהבצל אינו רק איבר אגירה, אלא גם איבר רבייה: מעבר לרבייה המינית (פרחים-פירות-זרעים) הבצל מייצר ניצנים פנימיים הגדלים בתוכו וגורמים לבסוף לחלוקתו. כך, לאט לאט, מבצל יחיד נוצר גוש של בצלים זהים מבחינה גנטית, הפורחים יפה ביחד.
עמוד הפריחה של החצב יוצא לפני הופעת העלים. הוא מרשים בגובהו (2-1.3 מ') ונושא עליו 300-100 פרחים כוכביים לבנים שקוטרם כ1- ס"מ. העלים מוארכים ויוצאים מאוחר יותר - בסוף הסתיו ובחורף. גם העלים רעילים, ובדרך כלל אינם נאכלים. כך החצב מתרבה ושולט באזורים שבהם יש לחץ רעייה חזק (מדבר יהודה ומדרונות השומרון המזרחי).
עם קמילת העלים, הרעלים שבהם מתפרקים - ואז נאכל חלקם על ידי עזים וכבשים.
בשל יופיו, החצב הוא צמח בר מוגן בישראל. הוא נפוץ כמעט בכל הארץ, מהחרמון הנמוך, הגולן והגליל בצפון ועד לנגב. במדבר, החצב מוגבל למקומות בהם יש מים רבים יחסית (בין סלעים ובחולות).
השם העברי חצב מעיד של הבצל ה"חוצב" את מקומו בין הסלעים והתפרחות ה"חוצבות" את דרכן בקרקע היבשה. החצב המצוי שימש ומשמש את האדם: הבצל שימש למרפא כבר בימי קדם, וכיום יש סדרה של מחקרים העוסקים בחומרי הבצל.
ינבוט (Prosopis)
זמן רב נמנעתי לצרף עץ זה לפינה, אך הגיע הזמן לדון בצמח כה חשוב ובעייתי במדרשה.
אם יש עץ אחד המאפיין את המדרשה, ללא ספק, הינבוט יהיה מועמד ראוי.
הינבוט הוא סוג של צמח השייך למשפחת השיטיים (שיטה, מימוזה). מוצאו מדרום מערב ארצות הברית ודרום אמריקה. בארץ קיים מין ינבוט אחד קטן ושרוע הגדל בר במרכז ונחשב לעשב רע בשדות חקלאיים. הינבוט נשיר, אך הוא מצמיח עלים מיד לאחר נשירתו. במדרשה הוא מגיע לממדי ענק (קוטר של 15 מ' ויותר).
היתרונות: גדל מהר, חסכוני במים, עץ צל מעולה, עלווה ירוקה רעננה, נוף סוככני.
החסרונות: שורשים מאד תוקפניים, אלרגני ומלכלך בזמן הנשירה והפריחה, ולאחר גיזום מטפטף שרף.
על כן יש לשתלו הרחק מאזורים מרוצפים ומצנרת ביוב ולהשאיר מקום מכובד בינו לעצים אחרים.
יש לשקול היטב לפני שתילה של הינבוט.
